"חלק חושבים שהגיעו לבית הבראה וחלק מבקשים שנמית אותם"
האישה שהביאה חברות, החולים הצעירים ואיך מתמודדים עם אובדן בכל יום עבודה שגרתי? שני עובדי הוספיס מספרים את כל הסודות על המקום ממנו אין דרך חזרה
רועי אליקים
"יש כאלה שרוצים לגמור עם זה, שמבקשים שנמית אותם. לפעמים גם המשפחות מבקשות שנקצר לחולה את החיים. כמובן שאנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא ברי סמכות, עם כל האמפתיה. כאשר אני נתקל בסיטואציה כזו אני עונה שאני יכול רק להקל את הכאב, לא לקצר ולא להאריך חיים. רק רשות אחת יכולה והיא נמצאת בשוויץ, והאמת שגם את זה אנחנו לא אומרים".
כך מספר אשר שטייגמן (49), אח מוסמך במחלקת ההוספיס האונקולוגי בתל השומר בשבע השנים האחרונות. הוא הגיע לתחום הסיעודי אחרי שהחליט לעשות הסבה מתעשייה וניהול. "השתלבתי במחלקה הזו כי היא נראתה לי מעניינת, מספקת ומאתגרת". בנוסף להיותו אח, שטייגמן מדריך סטודנטים במחלקה, בה מאושפזים בדרך כלל 21 אנשים מרחבי הארץ. הזמן הממוצע של חולה במחלקה משתנה. חלק מגיעים למספר שעות בלבד, חלק יותר. הממוצע עומד על 17 ימים, אך במחלקה יש מטופלת אחת שנמצאת בה כבר שנה.
"אנחנו מטפלים בכל מה קשור לסימפטומים של מחלת הסרטן בסוף החיים. הטיפול לחולים ניתן על פי הוראות הרופאים ועל פי שיקול דעתנו. אני חלק מהצוות הסיעודי שעוסק בשינוי תנוחה, חלוקת תרופות, איזון סימפטומים, בעיקר כאבים, הקאות, עצירות וקוצר נשימה" אומר שטייגמן.
מתי בעצם החולים מגיעים אליכם?
"בדרך כלל כאשר נגמרים הניסיונות של טיפולים מרפאים או שכלל לא מקבלים כאלו והמחלה בדהירה. הם באים לקראת הסוף, מי שהמחלה שלו התגלתה בשלב סופני עם גרורות. בשלב כזה לפעמים כבר אין טעם לתת טיפול במרכזים הרפואיים, ולפעמים החולים בוחרים בעצמם שלא כאלה, כי מדובר בטיפולים אגרסיביים ולא כולם מתאימים לזה".
מהו הגיל הממוצע של החולים אצלכם?
"על פי רוב, אלה אנשים שנות ה-60 ומעלה, אבל גם חולים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם מגיעים אלינו. ולצערנו ישנם גם מעטים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, אבל זה יותר נדיר".
יש הבדל בין הגישה לטיפול בקשישים לעומת צעירים בשנות העשרים והשלושים?
"פחות או יותר החולים סובלים מאותם סימפטומים, אבל אולי בכל זאת יש קצת יותר אמפטיה כלפי בני הגיל הצעיר מצד המלוות הרוחניות שלנו- פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. זה תלוי בעיקר בקרבה ובכימיה עם המטופל. אצל כל מטפל זה שונה".
ההתמודדות של הצעירים והמבוגרים שונה?
"אני חושב שהחבר'ה הצעירים יותר ציניים. נראה שזה יותר קשה להם, הם בתחילת החיים יחסית וזה לא כל כך פשוט, אבל לא תמיד רואים את זה. לא תמיד הם מראים, לא תמיד אנחנו מצליחים לראות ולא תמיד הם איתנו. כלומר, ישנם במחלקה מעורפלי הכרה, מחוסרי הכרה, חולים מבולבלים, זה נורא משתנה. אני מניח שלצעירים זה יותר קשה אבל זה קטסטרופה בכל גיל לדעת שאתה הולך לאבד את החיים".
העבודה בהוספיס לא קלה. 80 אחוזים מחולי הסרטן סובלים מכאבים ברמות שונות שמאוזנים בהוספיסים. חלקם סובלים מכאב מסוג שונה: אי שקט, בלבול או חוסר שליטה ובנוסף הכאב הנפשי. העבודה מול במוות לא מתאימה לכל אחד, במיוחד כי לחלק מהחולים הצוות הרפואי נקשר. "אנחנו בני אדם" אומר שטייגמן "כמובן שעושים את ההפרדה. תמיד יש מישהי או מישהו שאני נקשר אליהם יותר. אני אלטף את היד, אתן תרופות ואקל על הכאב אבל אני משתדל לא לערב את עצמי יותר מידי כי זה מסוכן. המוות הוא טבעי, זה חלק מהחיים ואני לא נשאר עם החולים אחרי שעות העבודה".
בישראל מופעלים ארבעה הוספיסים: "בית פרידמן" בתל השומר, שהיה הראשון שהוקם בישראל בשנת 1983 ומופעל בשיתוף האגודה. ההוספיס מפעיל 18 מיטות לחולי סרטן סופניים, 3 מיטות לילדים ובוגרים צעירים ו-6 מיטות אשפוז למתן טיפול תומך לחולי איידס. הוספיסים נוספים מופעלים גם בבית החולים "הדסה הר הצופים" בירושלים (14 מיטות), בית החולים "נוף הדר" בחיפה (17 מיטות), בית החולים הצרפתי בירושלים בפועל במסגרת אישפוז סיעודי מורכב (18 מיטות). בנוסף, ישנם בישראל מספר גופים המעניקים טיפולים תומכים במסגרת הוספיס ביתי.
כדי להתאשפז בהוספיס יש לעבור תהליך שמתחיל באי תגובה או חוסר הצלחה של הטיפולים. אחרי שהרופאים קבעו שאין יותר דרכי טיפול, הם מודיעים על המצב למטופל ולמשפחתו ומעלים את האופציה למעבר להוספיס. חשוב לומר, במחלקות אלו לא נותנים טיפולים מרפאים מאחר ויש הסכמה בין הצדדים שהסיכויים אפסו. החולה הוא זה שצריך להחליט האם הוא מעוניין בכך או לא. אם הוא מעוניין, העובדת הסוציאלית שולחת את הטפסים יחד עם המכתב הרפואי האחרון. בכל הוספיס יש ועדה שעוברת על הטפסים ומאשרת או דוחה את הבקשות. כל מי שעובר את הוועדה נכנס לרשימת המתנה עד שיתפנה מקום. חולה שלא בטוח במאה אחוז עם המעבר להוספיס לא יאושר, חולה שעדיין מקבל טיפולים מרפאים לא מתאים למחלקה. כל חולה שרוצה טיפולים פעילים ושמעוניין שימדדו לו סימנים חיוניים או שישלחו אותו להדמיות – לא מתאים. דיירי המחלקה לא מחוברים כלל לניטור "כדי לדעת האם חולה הלך לעולמו, בן משפחה אומר לנו או כשאנחנו נכנסים לחדר" אומר שטייגמן. "אני יודע שברשימת ההמתנה יש כל הזמן בין 20-30 ממתינים. כמובן שלא כולם זוכים להגיע כי חלקם מתים בדרך". אומר אשר. "חלקם מגיעים דרך הבית, בעיקר כאלו שהשתחררו מבית החולים אבל המצב הדרדר במהירות. כשאני מקבל דייר חדש אני בעיקר מקשיב, רואה את ההתייחסות שלו למקום, אם הוא מודע למקום ולמה שעתיד לקרות. אני לא שואל בצורה אקטיבית אלא בעיקר מאזין. יש כאלו שחושבים שהם בבית הבראה או בשיקום וכאלו ששואלים למה הם לא מתים עדיין".
"אני רק מפחדת שיבוא יום ולא ארגיש את העצב"
עובדת נוספת שרואה את המוות מקרוב בעבודה היומיומית היא אנה קוצ'ין. קוצ'ין, בת 57 מירושלים, עובדת סוציאלית במקצועה וילידת ארה"ב. בעברה עבדה בבית חולים בשיקאגו במחלקה אונקולוגית של ילדים, שם היא סיפקה תמיכה נפשית לילדים המטופלים, למשפחות וגם לצוות. כיום היא עובדת בהוספיס בבית החולים "הדסה הר הצופים".
"אני הכתובת כדי להפנות מישהו לאשפוז בהוספיס" היא אומרת "ברוב המקרים אני מקבלת את החלטה בעצמי אם החולה מתאים ואם כן אז הוא מתקבל. יש אנשים שזה לא ברור מבחינה רפואית אם הם מתאימים, ובמקרים כאלה אני פונה לשמוע את חוות דעת של רופא במחלקה. הדבר העיקרי שמנחה אותנו הוא הנוחות של החולה. השאלה החשובה היא האם הוא ירגיש פה בנוח. חשוב לי שיראו קודם את המקום מכיוון שיש אנשים שהמקום מדכא אותם ואת זה אני לא רוצה. ומצד שני יש אנשים שמגיעים ואומרים- 'זה בדיוק השקט והרוגע שאנחנו מחפשים'. חשוב שהם יבינו מה זה אומר טיפול תומך, כי זאת תפיסה אחרת ממה שהם רגילים. מה שמעניין אותנו זה בעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לבן אדם להרגיש טוב".
יש לך מה לומר לאנשים שתוהים אם הוספיס זה מקום שמתאים להם?
"ראשית, אני מאוד בעד טיפול בבית. אם אפשר כמובן, אני מאוד מאוד בעד. יש משפחות שזה קשה להם. אנחנו רוצים לעזור להם להיות עם המשפחה ולספק את הטיפול הסיעודי כי זה נורא קשה בבית. יש גם אנשים שהמצב הסיעודי שלהם לא כל כך קשה אבל הם סובלים מכאבים נוראיים בגלל המחלה. יש אנשים שמתפקדים כמעט עד הסוף אבל הם לא יכולים להיות בבית כי הם לא יקבלו את הטיפול לכאבים שהם יקבלו פה ולאנשים כאלה אני ממליצה להגיע. היית לי מטופלת שאמרה לי שאם היא הייתה רוצה, היא הייתה מביאה צוות עובדים זרים לביתה, אבל אצלנו היא מרגישה בידיים טובות והיא יודעת שהיא לא יכולה לקבל בבית את המענה לכאבים כמו שהיא יכולה לקבל פה. אותה אישה הייתה ניידת, היא הייתה יורדת לסלון כל יום לאכול ארוחת בוקר מפנקת והיא הייתה מביאה חברות שלה לשבת איתה".
מדוע בחרת לעסוק במקצוע הזה?
"קודם כל, כי לא כולם יכולים לעשות את זה וזה עושה לי טוב. דבר שני, זה דבר מאוד לא פשוט אבל זה לא מפחיד אותי. בהחלט לפעמים זה נורא כואב, אבל מפתחים הגנות. אני שואלת את עצמי כל הזמן 'האם זה שווה את כל העצב?' וכל פעם אני עונה לעצמי 'כן'. אני מאוד אוהבת את העבודה, זה מעניין זה מאתגר, זה עוזר לאנשים, זה מספק ואני מרגישה זה חשוב. אני רק מפחדת שיבוא יום ולא ארגיש את העצב".
